דע את עצמך: פוסט ליום השואה

משנה לשנה אני מבין יותר את מיקומו של יום השואה אצלי במערכת הריגשית. אני מבין שהכוונות טובות, הביצוע, לאורך זמן, לא מוכיח את עצמו. הלקח שלי מהשואה, כמו מהתנהלות יומיומית בסופרמרקט וביחסים עם בת הזוג, ההורים, החברים, היא אותה המסקנה. דע את עצמך.

לדעת את עצמך זו לא מטרה, זהו תהליך יומיומי של בחינה ובקרה, לא ביקורת, של המעשים ושל המילים שלנו. לנסות לא לקלקל ואם כבר קלקלת, לזכור, כמאמר א.בנאי, שאפשר גם לתקן.

לא נוכל להחזיר את המתים, וכפרטים אנחנו לא יכולים 'לעמוד חזק מול האויב', למרות מה שנרצה לחשוב, מעט מדי בעולם הוא בשליטתנו.
אנחנו כן יכולים לשאוף להכיר את הסבל הפרטי שלנו. לדעת איפה הבורות (borot) שלנו ולנסות להבין איפה הבורות (borut) שלנו לגבי עצמנו, במקומות שאנחנו לא יודעים את עצמנו. בורות אינה טיפשות, בורות היא אי-ידיעה ויש לנו טונות ממנה.

ההכרה של הסבל הפרטי שלנו, איש איש וסבלו, יכולה להכניס הרבה אהבה וחמלה שלנו לעצמנו. מכשזו תכנס, ומעבר לעובדה שנרגיש טוב, זה יכבה אצלנו רגשות שנאה ותסכול – וגזענות בין היתר. מי שטוב לו ואינו חש בסבל באותה השניה, לא יתגזען ולא יבקר ולא ירמוס אף אחד אחר. כן, זה מאד פשוט. קל לשנוא יהודים כשאתה מרגיש שהפסדת במלחמת העולם הראשונה, כמו שקל לשנוא ערבים על כל מחבל מתאבד כמו שקל לשנוא הומואים כשהעיר חסומה בגלל מצעד הגאווה.

הגדרת הסבל היא חמקמקה והשפה העברית לא עושה איתה חסד. סבל אינו בהכרח סבל איום ונורא סטייל להיות חמש שנים באושוויץ. סבל יכול להתפרש גם כאי נוחות כלשהי, טרדה, לחץ או כל דבר שאפשר להכניס אותו תחת dis-ease. סליחה על האנגלית, היא עוזרת כאן.
הסבל אינו חייב להיות מצב סטטי לאורך זמן, הוא יכול להיות ענין של השעה האחרונה.
אם נדע לדעת את עצמנו, נוכל לראות את המילים והמעשים שלנו ואיך הם מושפעים גם ממשהו שקרה לפני שעה.

יום השואה, ככל שעוברות השנים, מאבד את אחיזתו בטקסיות הלאומית הזו. צפירות, סרטים, גן השקמים ברדיו, כל אלה הפכו עבורי לסמליות שהקשר בינה לבין הערכים שאפשר 'להרוויח' מסיפור השואה – היא עמומה. אפשר להתווכח האם יום זכרון לאומי הוא דבר שמעקר את הערכים ומסמן וי ליד 'זכרון' או שיש בו ערך אמיתי, אבל במקום ליפול למלכודת הזו שאני נופל בה כל שנה מחדש, אפשר אולי לדבר על הדבר החיובי הזה – דע את עצמך.

זוהי הזדמנות טובה, ממש כמו בכל יום אחר ובכל רגע וסיטואציה בחיים, ויש טונות כאלה, להתבונן פנימה ולבדוק מהו הסבל שלנו. זה לא קשקוש ניו אייג'י, זו הסתכלות על החיים ממבט לא ציני שרוצה לבדוק איך אנחנו יכולים להיות טובים יותר לעצמנו ולסביבה שלנו. אפשר להיות טבעונים, להתנדב אצל קשישים, לעזור לילדים, לקדם רעיונות, לתרום כלי נגינה, לצאת להפגנות, אבל בעיקר, להיות ערים.
להסתכל פנימה ולהבין איך אנחנו מגלמים, בזעיר אנפין, סבל אנושי קטן וגדול. במקרה שלנו, הסבל הזה יוצא בצורות מסוימות. במקרה של אחרים בשנות הארבעים בגרמניה, הוא יוצא בצורות אחרות. הסבל שם, תמיד היה ותמיד יהיה. רק הבנה שלו תאפשר לאהבה, חמלה וסבלנות להכנס.

מי שרוצה שהשואה לא תקרה שנית לעולם, עליו להתחיל בעצמו ולתת מקום לאהבה, חמלה וסבלנות הזו. אני באמת מאמין שזה הסיכוי היחידי שלנו. מה שיש לנו זה את עכשיו בלבד – ויש המון מה לעשות.

פרח

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות | להגיב

שורשים

3-P

כשאנשים אוהבים את הקבוצה שלהם והאדמה שלהם יותר מאשר את החיים עצמם, על מורכבותם וגיוונם, נכנסת התחלואה למעמקים ומכרסמת את הדברים שנמצאים בשורש, עד שנשארים כמה עלים רנדומלים לקיים קשרים ביניהם ולזכור שהם שייכים למשפחת הצמחים ושתכלס, 'בהתחשב במצב העץ', דווקא סביר במצב הקיומי. רק בחושך, דליה מדליקה אותנו עוד בזמן סייסטה מקומית שענינה העברת זמן ופטפוטי סרק על מצב העץ.

יש גזעים שכולם אומרים שהם חולים מדי כדי לחיות אבל הרצון שלא להפרד מהם כי פעם בנינו עליהם בית בגובה שלושה מטרים מהאדמה, מונע מאיתנו לעקור אותם, ולפעמים גם אי אפשר כי השורשים עבים מדי וקבורים באדמה וצריך להביא דחפור עצום לחצר האחורית. ויש עצים שיש להם תקווה לריפוי החולי, אבל אין כסף לתכשירים כי פוצצו אותם על פורנוגרפיות שונות ועל ג'אנק פוד לגוף וג'אנק פוד למוח.

ובסוף חותמים את השיח בתובנה שג'ורג' האריסון כתב אי אז, שאתה מבין שאתה קטן כל כך קטן והחיים ממשיכים איתך או בלעדיך. בצילו של עץ לתפארת, או במחשכים של מקלטים מרקיבים

פורסם בקטגוריה אישי | להגיב

סיבוב ברים ברחבי העולם: מחשבות על עזיבת המדינה ועל מעדני חלב

Togiak_Wilderness

בתקופה הזו שמכונה 'המחאה של 2011', דה מרקר, שקפצו על המחאה מאד מהר, הוציאו גליון שסיקר את צעירי העולם והנדודים שלהם.
הרבה נתונים אני לא זוכר מהגליון הזה אבל אני כן זוכר איך בכל מדינה שסיקרו, הצעירים סיפרו כמה חרא שם ושהם רוצים לעבור למקום אחר. אני מניח שבמדינות שלהם לא צעקו עליהם שהם נבלות בוגדות ופשוט נתנו להם ללכת לאן שהם רצו ונתנו לאנשים להיות מה שהם רוצים.
זה היה סיקור מעניין לקרא ולגלות שלא רק צעירים רבים בישראל מרגישים תקועים ושחרא להם והם רוצים ללכת, זה קורה בעוד מקומות בעולם ושכולם חושבים שאצלם זה הכי גרוע.
חלחלה בי ההבנה שלא מדובר בשכבת גיל מפונקת בהכרח, לא, זה יהיה קל מדי לפטור את ה'תופעה' ב'מפונקים'. אנחנו לא מירי רגב.

אבל כן מדובר בבחינה מחודשת של תפקיד המדינה בחיים הריגשיים שלנו כבני אדם, תהליך שמקורו בגלובליזציה. מה המדינה משרתת? מה המשמעות האישית שלה? שאלות והתחבטויות ובעיקר כפירה בקונספטים ישנים שטבועים בנו מילדות, והם יותר עמוקים ככל שאזרחי המדינה מרגישים יותר קרובים למדינה כגוף שאמון אל הטיפול בשכבה הראשונה בפירמידת הצרכים. מן הסתם בישראל, המדינה היא סופרמן.כמה ביקורת שלא תהיה וכמה קיטורים שלא יהיו, המדינה ממלאת את צורך הבטחון האישי דבר ראשון. זו הסיבה שהשלטון כמעט ולא מתערער פה.

בזכות הגלובליזציה שמאפשרת הרשת, הרעיון של גבול הופך להיות מקונספט של הגבלה, לכדי אלמנט טכני שקבעו תוצאות מלחמה או פקודות קולוניאליסטיות. אבל העמקה ריגשית ולוגית לתוך עצמנו ופירוק דפוסי מחשבה ואמונות ישנות, מבהירות שגבול זה טוב למפות, אבל זה לא טוב לשכל ובטח שלא לרגש. ככל שהרשת התפתחה וכולנו למדנו שאפשר בקליק אחד לראות תמונה חיה של רחוב בצד השני של העולם, כך הגבולות הלכו ונעלמו בשביל דור שלם ונשארה רק האידיאולוגיה עצמה. אנחנו כפרטים מול המדינה והאמונות שיש לנו כלפיה. וזה כמובן נכון לכל צעירי העולם, לא רק לישראלים.

כלומר נכון שיוקר המחיה בישראל הוא חרא והחברה קשה ואין חזון והמדינה תקועה במקום כבר המון זמן (לצד התפתחויות ההייטק המרשימות שלה שאין להן קשר למדיניות ממשלה). אבל אם התופעה הריגשית הזו של צעירי העולם שרוצים לעזוב, מתרחשת בעוד מקומות שבהם דעא"ש הוא לא על הגבול והמילקי עולה מחיר סביר ונורמלי – כנראה שיש פה רב גדול של נציגי הדור החדש. כמות גדולה של נציגים שאי אפשר, כאמור, לפטור אותם ב'מפונקים'. יש פה תופעה מעניינת להסתכל עליה.

צעירי ישראל – אתם לא אשמים. אתם פשוט גדלתם, כמו צעירי איטליה, בתקופה של אפשרויות. שבה אתם יכולים להסתכל קצת קדימה ולראות את עצמכם נודדים בזכות אפשרויות הגלובליזציה לכל מקום בעולם שיסכים לקבל אתכם. שיחת המילקי הזו היא לא הנקודה והסיבה שהתקשורת עושה ממנה מטעמים, היא מהסיבה שהתקשורת עושה מטעמים מתקציב הגלידות של שרה נתניהו – להעיף את העינים מהבעיה האקוטית באמת – העוני בישראל.

הנדידה החוצה מחוץ למדינה היא תהליך טבעי, חובק עולם, של דור שגדל עם אינטרנט בידיים, הראיה שלו פתוחה ורואה רחוק הרבה יותר מאשר הדור הקודם לו והוא שואף למקסם את האפשרויות בכל דקה של חיים על הכדור הזה. מוסד המדינה התפרק לחלוטין במדינות שבהן הצעירים עוזבים. האמון בממסד נשבר ונוצר ואקום, ואת הואקום צריך למלא. אם הממסד לא יכול למלא את הואקום, איש איש ידאג לעצמו.
אי אפשר להחזיר את התהליך אחורה. צעירים ימשיכו להרגיש שהם רוצים למקסם כל שניה של חיים על הכדור, יהיה איפה שיהיה.
המדינה יכולה להשאר למי שאוהב את הממסד מתוך אידיאולוגיה כזו או אחרת או שהוא\היא בעלי אמונה דתית וקשר לאדמה. כל האחרים, ילכו לאיפה שקל להם ונעים להם יותר. וכשימאס, ילכו למקום אחר. אולי אפילו יחזרו הביתה. כמו סיבוב ברים בעיר. הולך מבר לבר, בכל אחד מהם אתה אולי משלם כרטיס כניסה וקונה תכופות בבר, עד שנמאס לך מהבר המסוים ואתה הולך לבר אחר. ברים חכמים עסקית, יודעים איך להזמין את הלקוחות להשאר בהם יותר זמן. מדינת ישראל כמנהלה, היא גרועה מאד בניהול הבר של עצמה.

ואתם יודעים מה? נדידה בין ברים, בתוך 90-100 שנות חיים, זו ההחלטה הלוגית הנכונה ביותר. אדם שואף למקסם את האושר ולמזער את הצער. אין מה להשאר במקום שבו אתה מרגיש שלא טוב לך, והאמת לחלוטין איתך. אי אפשר לסתור אותה עם מספרים. האמונה קיימת והתודעה מאמינה לאמונה ובונה סיפור שלם שיתמוך בעזיבה הזו. ישראלים, איטלקים, צרפתיים, גרמנים – לכולם חרא בבית. כולם רוצים לעזוב למקום אחר. כולם חושבים שזו הבעיה שלהם.
את הקטע הזה כתבתי בדיוק על הילדים האלה, ילידי סוף 70 תחילת 80, שנודדים ברחבי העולם והם גולים בכל מקום שאליו הם יגיעו, כולל בבית שלהם.

(ואם אתם פנוים בראשון הקרוב 12.10 ובא לכם הופעה שלי- 19:00 בחנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק)

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות | עם התגים , | תגובה אחת