התמנון הברומטרי


אתמול נזכרתי פתאום במערכת הבחירות בבליך בסוף שנות התשעים, כשאני הייתי בי"א או י"ב. מערכת הבחירות בבליך נחשבה, מסיבה מטופשת כלשהי, להיות ברומטר לתוצאות מערכת הבחירות. חשיבותן הסטטיסטית של הבחירות האלה, היא קצת פחות מתמנון שיודע לחזות תוצאות של משחקי כדורגל באליפות העולם. אולי אפילו קצת פחות מזה. הכל התחיל בתרגיל באזרחות בשביל תלמידי בית הספר, ובמערכת בחירות אחת, דעות התלמידים השתקפו במקרה עם תוצאות האמת. לא ניבאו. לא חזו. התאימו במקרה. מאז, בית הספר בליך הפך להיות בכל מערכת בחירות לסיוטם של מנקי בית הספר, ולבזבוז משווע של תרגיל בדמוקרטיה.
למה בזבוז? כי אפשר היה ללמד ילדים מהי דמוקרטיה באמת, לדבר איתם על אזרחים שווים יותר ופחות, לדבר על הפוליטיקה האמיתית, לא על הפנינג. אבל, כידוע, יש הורים שהיו מתעצבנים על זה שמספרים לילדים שלהם על דברים מפחידים כמו ערבים ועל כן, בית הספר נשאר נאמן לערכי השטח של הדמוקרטיה, בלי להזמין דיון מעמיק. חבל וצפוי.

חלק קטנטן מהתלמידים שהריצו תאים של מפלגות ופעלו בתוכם, עשו זאת ממקום אידיאולוגי מלומד. בד"כ, אלה היו התלמידים שהריצו את מרצ או העבודה (לא זוכר אם היה חד"ש בבית הספר). אבל רב האחרים הסתכלו על זה כעל בדיחה (למשל הרצת התא של מפלגתה של פנינה רוזנבלום) או לכל הפחות כמו על עיסוק נחמד שממלא פתאום את הזמן ומאפשר לתלמידים להבריז משיעורים בשביל להשתתף בישיבות קדחניות על הקו האסטרטגי הנכון לתא המפלגה בבית הספר, בבחירות שפונות לאחוז מינורי במיוחד מהתלמידים, כי מן הסתם ל90% מהם אין בכלל זכות הצבעה.

והייתה כמובן התקשורת, זו שבשבילה בית הספר בליך עשה את כל זה. הם באו למערכת הבחירות ופמפמו למדינה שלמה שהתמנון הזה יכול לנבא את תוצאות הבחירות של אזרחי ישראל. אלף תלמידים שחלקם עוד לא זכו להתמודד עם אקנה וחלקם עוד היה תקוע עם שפם בר מצווה וחלקן היו עוד בשלב של להיות בקראש על כוכבי פופ וחלקם חשבו שצריך לעשות טרנספר לערבים, ושהשיקולים הפוליטים שהנחו אותם בבחירה אידיאולוגית הייתה איזו תפיסה מעופשת מהבית שסוציולוגים חכמים ממני יכנו 'בחירה שבטית'. אלה היו הברומטר של ישראל, או תרגיל השיווק הגדול של בית הספר בליך.

ואתמול כשנזכרתי בזה, נזכרתי בפאנל שנכחו בו כמדומני אהוד ברק וביבי נתניהו. זה היה באולם הגדול. ירדנו כל הכיתה לאולם כדי לחזות בפאנל. ואז הסתבר שחלק נכבד מהכסאות הוצאו לטובת מצלמות טלוויזיה ותקשורת. בגלל הקושי הלוגיסטי למצא לכיתה שלנו מקום, נאלצנו לחזור על עקבותינו ולא צפינו בפאנל. כל מהות התרגיל הדמוקרטי הזה שנועד בשבילנו, בסופו של דבר סיפק את הפאנליסטים, את התקשורת, את הנהלת בית הספר, אבל התלמידים כמובן לא קיבלו שיעור בדמוקרטיה.
ואני זוכר איך כתבתי מכתב להנהלת בית הספר, וקבלתי על הענין ואני זוכר תשובה מההנהלה שעניינה היה 'כן כן, לך תשתה שוקו,ילד'. זה היה בערך הסאבטקסט. פני המכתב כפני התמנון.

והיום, במבט מבוגר על הפוליטקאים שממשיכים לשחק את משחק השיווק של בית הספר, ואת משחק ה'חייבים סיפור חדש' של התקשורת, והולכים ומתקשקשים בבליך, נשאר לי רק לבכות את השטחיות של המסר לבוחר, את מערכת שיקולי הבחירה שמונעת על ידי תמנונים ברומטרים ואת העובדה שבמדינה שלנו, המפלגה בלי המצע, זוכה ל-32 מנדטים. החיים האלה אינם פשוטים כלל וכלל.

ובלי קשר, נתקלתי בזה במקרה לפני שניה, כאילו מהשמיים.

הרשמו לעדכונים לבלוג במייל ותקבלו עדכון מדי פעם כשיש פוסט חדש!

קריאה נוספת

פוסט זה פורסם בקטגוריה פוליטיקה, תקשורת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.