על שומרי הסף

הלכתי לראות את שומרי הסף.
הסרט הזה טוב מאד באופן שבו הוא מעביר את הטירוף הזה שנקרא ישראל 1967-2013. הוא זונח את רמת המיקרו (פיגוע X, חיסול Y) ומציג תמונה רחבה יותר בת עשרות שנים, דפוסים שמובילים לשום מקום, ובעיקר – טקטיקה ולא אסטרטגיה כפי שנאמר שם.
לא מפתיע, כי ישראלים וישראל, מאופיינים לרוב בטקטיקה, אומנות המצאה ופתרון בעיות רגעיות, אבל פחות טובים בתכנון לטווח ארוך. כך מנצחים מלחמה בשישה ימים ומקבלים מדינה מלאה בסטארטאפים שרק מתים למכור כדי להגיע לסטארטאפ הבא, במקום לפתח חברה משגשגת. כך אפשר לפתור טילים על עזה באמצעות מערכת ממוגנת מוצלחת במיוחד, אבל לא לעקור את הבעיה מהשורש. ככה אולי אפשר לנצח קרב אבל בשום פנים ואופן לא לנצח מלחמה, ואת המלחמה הזו הפסדנו, ואנחנו מפסידים כל יום.

החלק הגרוע הוא שאנחנו עוד נפסיד הרבה הרבה יותר בגדול. אלה יהיו הילדים שלנו בצבא שישלמו את המחיר של הדור שלנו, כפי שאנחנו משלמים את מחיר הדור הקודם, ובתוך כל זה עובר כחוט השני השב"כ, פותר הבעיות. כל ראשי השבכ שהתראיינו בסרט, כולם מלאים סתירות, חלקם על הרג חפים מפשע בעת סיכולים, חלקם על אוזלת היד של המדינה בתכנון לטווח הארוך, חלקם על משברים מודיעינים, חלקם על הידיעה שבתוך הציבור הישראלי יש כמות מסוכנת של אנשים שמסוכנים מספיק בשביל להעיף את כיפת הסלע באוויר ולהגרר למלחמה אזורית. אבל כולם, כל הקודקודים הקשוחים, מראים צדדים מאד אנושיים בעצמם ומראים את הסתירה הפנימית שלהם שבין הבנה שהמצב עקום, לבין העובדה שהם משרתיהם של ממשלות ישראל ששיקוליהן בראש ובראשונה – פוליטים.

הסרט עצמו, בנוי בשיטת חקירה של השבכ, התשה. הוא ארוך, מלא באינפורמציה, דרמטי ובעיקר  – מטלטל. יחד עם זאת, אני לא חושב שהוא יכול לקבל את האוסקר כיוון שהסיפור שלו יוצא מנקודת מבט שהצופה כבר מכיר את הסיפור, והסרט רק משלים לו. זה אולי נכון לציבור הישראלי, שבו אין אדם מעל גיל שלושים היום שלא יודע מיהו יחיא עייש ומי זה שייח יאסין, מהי אינתפיאדה 1 ומהי אינתפיאדה 2, ומהם אוטובוסים, ומהו ההקשר הרגשי של המושג 'קו חמש' בציבור הישראלי. אני חושב על הציבור הזר שצופה בסרט, ואני משער שהם יקבלו בעיקר בלבול ועומס של אינפורמציה נטולת קונטקסט.
אני גם חושב שהבחירה בשישה ראשי שבכ היא מוגזמת ובבחינת תפסת מרובה לא תפסת. רק על התחבטוית הנפש של כרמי גילאון, שקיבל את השבכ בתקופה הכי מחורבנת שאפשר – רצח רבין ופיגועים, אפשר לעשות סרט שלם. כך יוצא שכל אחד מספר איזו אנקדוטה, איזה חיסול, איזו פצצה, אבל לא יותר מזה. הסרט לא יורד לעומק הבעיה, לעומק הקונפליקט שבסופו הוא קונפליקט פוליטי. אמנם בדקות האחרונות, עולה התהיה לאן כל זה הולך, אבל אין בסרט שום סאבטקסט שעניינו יצירת מחשבה, אלא תיאור מצב פוזיטיביסטי ומדכא, היסטורי ואנקדוטלי.

במסגרת אותו 'תפסת מרובה', אני חושב שמורה נפל לשיח כפול וניסה לרצות את כולם – ישראלים והעולם. מוטב היה, לו היה מייעד למשל את הסרט בעיקר לצופים הישראלים ומותח את הבעיה הפוליטית כמטריית-אב מעל 45 שנות כיבוש וחוזר אליה ודוקר אותה בכל פעם מחדש ועל כל מקרה שמספרים המרואיינים. כך, היה יוצא הצופה עם סימני שאלה גדולים כלפי עצמו, אולי אפילו היה מצליח כמה מצביעי לפיד לחיקו החמים של השמאל. מצד שני הוא היה יכול ללכת גם על גישה של הצגת הסרט לקהל זר ואז היה צריך להכנס יותר עמוק במורכבות היחסים הישראלים-פלסטינים, כובש ונכבש, מחתרת יהודית, דת וחילון, במחיר וויתור על שלושה מרואיינים והשארות עם יותר סיפורים אישים ושירטוט קווי אופי של המראויינים כאנשים מורכבים, רגישים אבל קילרים. יורים ומדי פעם בוכים. הסרט מספר את סיפור ההיסטוריה בצורה טובה מאד, אבל כדוקו – קצת פחות, לטעמי.

אבל סה"כ, זה סרט מומלץ מאד וחשוב שנעשה,וכדאי לראות כדי לקבל איזו כאפה קטנה שתזכיר לנו את הקיפאון שבו אנחנו נמצאים, כדי שהדרישה לשיח על העם הפלסטיני, לא תהיה שייכת למגזר שמאל קיצוני אלא תהיה דרישה של המרכז הפוליטי ואם אפשר גם של הימין.

ועוד מילה אחת, המצב קקה.

הרשמו לעדכונים לבלוג במייל ותקבלו עדכון מדי פעם כשיש פוסט חדש!

קריאה נוספת

פוסט זה פורסם בקטגוריה פוליטיקה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.