שאלה של אתוס

דיברתי עם מישהי מצריה בטוויטר, ששאלה איך ישראל מסוגלת לרצוח את העזתים החפים מפשע. הצעתי לה שנדבר בפרטי כדי לשמוע קצת את הצד שלה ושהיא תשמע את הצד שלי וכו'. קיצר דיברנו ודיברנו והעלתי בפניה את הנושא של תפיסת מציאות כעניין מאד סובייקטיבי ושאלתי אותה שאלה פשוטה אך מורכבת (לטעמי)- מי ניצח במלחמת יום הכיפורים, ישראל או מצרים. היא ענתה 'מצרים, ברור, כל העולם יודע את זה'.

זו כמובן שאלה של אתוס.

ישראל לא תוכל לנצח את הפלסטינים לעולם (הגדרת הנצחון גם היא אינה ברורה), כי המלחמה היא לא בין צבאות לארגונים. המלחמה היא בין אתוסים של עמים. את אתוס העם הנכבש לא יהיה אפשר להעלים והוא ימשיך להצמיח התנגדויות מבית. את אתוס ה'לא ממש אכפת לנו מהם,שיעזבו אותנו' הישראלי, אפשר לשבור בשניה עם טיל לכיוון אשקלון.

וזה המשחק האמיתי. מי שרוצה לנצח בקרב עם הפלסטינים, או שיחכה לקונצנזוס פסיכי בקרב הישראלים על זכות אבות תנ"כית על אדמת ישראל וכו' (עניין של בערך 15-20 שנה, הולדת דור חדש של יהודים מאמינים וכו'), או לחלופין שיעז לנתץ את האתוס הפלסטיני הנוכחי. אופציה שתיים היא המועדפת עלי והיא גם ברת השגה, לאט לאט, בשלבים. כי אתוס 'צהל ינצח את כולם', נופץ כבר בטיל הראשון שאחרי המבצע הראשון בעשר השנים האחרונות.

אתוס

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות, מלחמה ומבצעים, פוליטיקה | עם התגים , , , | להגיב

ענין של ניהול: על הקשר שבין ניהול ישראלי למנהרות

אחת הטענות שמושמעות תכופות כלפי עולם הסטארטאפים הישראלי, שגם אני חי בתוכו, הוא שהיזם הישראלי תמיד יעדיף לקפוץ על הצעת אקזיט טובה, גם אם תגיע רק שנה אחרי התחלת העבודה על המוצר, במקום לבנות את החברה בעצמו, ואחרי כמה שנות בניה לעשות אולי אקזיט גדול משמעותית יותר. כמובן, אני מדבר בצורה כוללנית, יש מספיק סטארטאפים שממשיכים לנהל את עצמם כאידיאולוגיה של נון-אקזיט עד שיגיע הרגע הנכון.

אפשר לחשוב שזו גרידיות, אבל זה יהיה הסבר פשטני מדי לטעמי. אני חושב שזה קשור הדוק ובאדיקות לעובדה שהחברה שלנו היא ממציאה אדירה, גאונת האילתורים, אבל מתחזקת ומנהלת לא מוצלחת. אפשר לשים פה על השולחן כל מיני הנחות עבודה ריגשיות על פאניקת העם היהודי, או להצביע על תחושת 'מהר לפני שיגמר' שמגיעה מכיוון ההנהגה המדינית. אם לתאר זאת בצורה רוחנית – אי יכולת להשאר ברגע, בכאן והעכשיו.

בשנת 1973 פרצה מלחמה איומה ונוראה. ניהול המצב הפוליטי במזרח התיכון עם ההתנשאות הישראלית היה מקולקל מהיסוד. אבל ברגע שנדחקה ישראל לקיר בעל כורחה, היהודיות\ישראליות קפצה החוצה, הפכה את הקערה על פיה והגיעה להישג פסיכי לחלוטין, שעד היום נלמד בכל מיני מתודות לחימה ובתי ספר לגנרלים מתחילים.
אבל ישראל לא יכלה להיות לגמרי מופתעת במלחמה הזו, כי הסיפורים של מי שישב ודג דגים בתעלה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, מספרים על כך שהועברו מספיק דיווחים לפיקוד הצבאי על תזוזות כוחות מעבר לתעלה.
הדיווחים, כמובן, נענו ב'מדובר בתרגיל\אל תדאג', שמלווים, על פי התיאורים ששמעתי, באווירת 'עזוב אותי באמאשך'. אם תרצו, הקצין העייף שהוא טוביה צפיר בגבעת חלפון.
קריסה של מערך הכבאות קדם לאסון הכרמל, על פי הדיווחים והממצאים. אבל בשטח, בעת הצורך, כולם תפקדו ביעילות והשריפה כובתה מבלי שתתפתח לאסון גדול יותר. מחסורים קריטיים במחסני הצבא דווחו במלחמת לבנון השניה, אבל המשימה בוצעה למרות הכל.

לאחרונה אנחנו שומעים דיווחים של אנשים שגרים בקיבוצים בדרום ושלשום גם קראתי קצת בפייסבוק על אנשים בצפון שמספרים את אותו הסיפור. כבר שנים שהם שומעים רעשים של עבודה מתחת לקרקע שלהם, מספרים למי שצריך לספר, אבל לא נעשה דבר. עכשיו, במבצע צוק איתן, נחשפים מימדי האימה הזו של עיר שלמה מתחת לעזה, ומנהרות של קילומטרים מתחת לישובים. ופתאום, מתגלה גם הכתבה הזו של 'מבט שני' (ראו מטה).

את שיטת 'הסמוך' ו'החפיף', איכשהו למדה החברה הישראלית לקבל בשוויון נפש מבלי לדרוש את ראשו של האחראי. מהמנהל לא דורשים תשובות במגזר ניהול המדינה. בכזה שוויון נפש עד שהאחראי כבר לא מוצא לנכון להתפטר מהתפקיד שלו. יש איזה זמזום טורדני על ועדת חקירה שעליה הציבור מתבשר בפנים חתומות ורציניות על ידי האחראי, איזו רמיזה ל'קודמי בתפקיד' והטכניקה הזו של יישור פלס. יישור פלס הוא ה'טוב, מעכשיו נתחיל'. ההיסטוריה נמחקת באותה שניה, סתכלו ימינה בזמן שאני מוחק אותה בשמאל.

מפתיע כל פעם מחדש, כמה שהציבור לא דורש את שמגיע לו, את הניהול התקין. הוא אולי דורש פתרונות, אבל לא מבקש התוויית מתודת עבודה, תכנון, אופק ארוך טווח. הוא מברך בגאווה (ובצדק) את כושר האילתור כשנלחצים לקיר ומסתפק בזה.
נדמה שהכמיהה אחרי מנהיג מושרשת  כל כך עמוק, עד שאת חשבון הנפש שלו עם הממסד שאמור להגן עליו, עושה הציבור עם המחנה הפוליטי הנגדי או עם מי שמאחורי הגבול.
למנהיג, הציבור סלחן בצורה מטרידה. וכשהסיר גודש מביקורת ציבורית, האש מונמכת באמצעות ועידות. ב 73 הם מצאו את הצבא אשם. ב 2011 עם טרכטנברג, זו הייתה בדיחה לא רלוונטית שאינה ברת מדידה ובקרה. מהלכי ביקורת, בעת מלחמה ובעת שלום, הם ביקורת ש'לא זה הזמן להשמיע'.

יש לנו הזדמנות פז לתפוס את הזעזוע מעניין המנהרות ולעשות איתו משהו. להבין שזו חובה של פקידי ציבור לנהל כמו שצריך. בעוד כמה דקות הכל ייגמר והחיים הרוטינים הרגילים והבאנלים, שאין בהם בעירה פנימית כמו זו שבוערת עכשיו, יחזרו. כשהם יחזרו, לאף אחד לא יהיה כח לעסוק בביקורת ובין כה אין לביקורת הד פוליטי.
מלחמה היא זמן מצוין לעשות חשבון נפש איש איש עם עצמו ולחשוב מהם הדרישות שלנו מההנהגה, עם מה אנחנו יכולים לחיות ואת מה אנחנו מעבירים בחצי חיוך על 'הצבר הישראלי', שכושל בכל פעם במלאכת הניהול שלו. וכמובן, מהו המחיר שאנחנו משלמים בכל פעם עם תקרית חמורה אחרת.

זה הזמן להתחיל לנהל, זה הזמן להתחיל לדרוש את הניהול. שום עסק לא מתקיים ללא חזון ואופק, שום עסק לא יכול להתנהל עם אילתורים יומיומיים. מתישהו, מגיע משבר עמוק שדורש ניהול חזק ואפקטיבי. כדאי מאד שיהיו לנו אנשים אחרים ליד ההגה, כשהרכב הזה מאבד את הבלמים שלו.

צוק איתן במקום אחר

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות, מלחמה ומבצעים, פוליטיקה | תגובה אחת

תכאבו

אני קורא אנשים שכותבים שהם מצרים על מותם של אנשים, חיילים או ילדים או חפים מפשע. במשפט הבא אני קורא את ההסבר, מתחיל ב ״אבל״.
״כואב לי על כל חייל שנהרג אבל אין מה לעשות כי…״ או ״ברור שכואב לי על הילדים בעזה אבל מה לעשות ש….״.
מציע תרגיל של בוקר- אומרים שכואב? תכאבו שתי דקות בלי להסביר לעצמכם שהכאב הזה הגיוני ותקין ושהוא מחויב מציאות ושאין ברירה. סתם תכאבו, כי זה אנושי וזה מה יש כרגע בלב. ברגע שהשכל נכנס שם, הלב מתקהה. נסו לכאוב יותר ולהסביר פחות. גם אני אנסה.

הרשו לעצמכם להיות קצת חסרי אונים בתוך הכאב שלכם.

פורסם בקטגוריה אישי | להגיב