הלב שלכם במרכז, נשמות

לפני שנתחיל, צפו בסרטון הזה ששלום עכשיו העלו לפורים

הסרטון מסתיים ב'הסרטון מצחיק, המאבק רציני'. ובכן, הסרטון מכעיס ואם אלה פני המאבק, אז קפלו את האוהלים מכיכר רבין והדמעות ולכו הביתה לעשות שיעורי בית.
שלום עכשיו פשוט החליטו שטקטיקה טובה תהיה ללעוג ל'ימני' (מיהו ימני? תכף נראה), ולדבר על הנוחות הבלתי נגמרת שהוא חי בה.
לא תוכלו למצא בי זיק אחד של משהו שנופל איכשהו להגדרה האמורפית הזו המכונה 'ימני', אבל זה סרטון מכעיס. למה? כי מרוב לעג ל'ימני', הסרטון הזה הוא הכי טקטיקת ימין קלאסית שאפשר.

אפשר לצפות מכל כך הרבה שלטון בנימין נתניהו, שההפרד ומשול שלו יחלחל לכל מקום, גם לאינטיליגנטים הטובים שבשמאל (מה למען השם אתה עושה בסרטון הזה, אילן גילאון?), ואכן הוא חלחל עמוק. שלום עכשיו הצליחו להשטיח בעיה מורכבת ולסמן אשם אחד – הימין. מה שהייתי מצפה מפוליטיקאים של הימין לעשות.

הימין, אליבא דסרטון הזה, הוא הדוניסט לא נורמלי שחי בהתנחלות שלו ומטייל לו בכבישי הספר שלו באין מפריע כאילו לא זורקים שם אבנים, לא רוצחים שם אנשים והסכנה לא אורבת להם שם, בדיוק כמו שהיא אורבת לערבים שבאיזור הזה שקבוצות קיצוניות בתוך המתנחלים ממררים את חייהם. זה שהישראלים יושבים שם בתוך ההתנחלות זה פשע שחייב להפסק עכשיו, אבל בשביל איש דתי שמוכוון אמונה על ארץ ישראל השלמה, המצב קצת יותר מורכב. אי אפשר שלא לראות את זה ורק להסתכל על התוצר הנפשעים של ההתנחלות.
אבל את הרצון לראות את המורכבות של הפלסטיני הטרוריסט מחד שרואה עצמו לוחם חופש גואל אדמות מאידך – את זה שלום עכשיו היו נורא רוצים, וגם אני, שיראו כולם. אבל כשזה מגיע לימין, הופס – העניין הופך להיות חד ממדי עם אשמים מיידיים.

שלא נדבר על ערימת הסטיגמות הקלישאתיית. הימני הוא בהכרח דתי, לובש מעיל דובון וחי בהתנחלות. כי הרי אין אף ימני אחר שגר ברמת גן, חילוני אוכל חזירים ושרצים, שמסתובב בחורף עם סוודרים של פול אנד בר. בסרטון של שלום עכשיו, לימני פנים זהות. אתם יודעים, כמו שכל הערבים אותו דבר? כמו ששלושת המפלגות הערביות לא נבדלות ביניהם? כמו שערביי חיפה וערביי רמאללה וערביי עזה הם אותו דבר? איווה.

הרוב במדינה הזו הוא ימין ומרכז נוטה ימין, כזה שבהרצח ראש ממשלה, כל תיאורית השלום שלו הולכת פייפן ונשארת נחלתם של כמה עשרות אלפי משוגעים שמקבלים את הכינוי 'בוגדים' על ידי כל השאר.
והרוב הזה משייט בדעותיו הפוליטיות, פעם הם גימלאים, פעם הם קדימה, פעם הם העבודה ופעם הם יאיר לפיד, תלוי לאן הרוח מנשבת באותה התקופה, וזה בסדר, הרוב יתפוס את האמצע. ושלום עכשיו, היו עושים בשכל לו היו הולכים לקרב על הקולות האלה, לדבר איתם בגובה העינים. להסביר את מורכבות המצב, הן מהבחינה הפלסטינית והן מבחינת הדתיים-לאומיים השפויים בדעתם.

אבל מה לעשות שמבחינה שיווקית, מסר קצר וקולע ומכוון ומחודד פוגע יותר מהר ושלום עכשיו הלכו על הפתרון הקל ביותר שיכלו לבחור בו וצעקו על הימין. רוב המדינה הוא לא הימין הזה שלו שלום עכשיו לועגים, רוב המצביעים הם קולות משייטים שהסברים בגובה העינים יעזרו להם להבין את המציאות כפי ששלום עכשיו רוצים שיתפסו אותה, ומבחינתי כמובן שבצדק. השטחת הדיון על המשתתפים שלו, רק גורמת להפך, כי הם נתפסים כמתבדלים, מתנשאים ולעגניים, שלא נאמר – אשכנזים, המילה הגסה הזו, שלא נאמר 'סמולנים', המילה הגסה השניה.

המאבק שלכם הוא במרכז, נשמות, לא מול קבוצת מתנחלים שלעולם לא תקשיב לכם אניווי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 3 תגובות

אסופת נקודות בדרך לשום דבר

סבלנות.  אנחנו לא סבלניים. אנחנו לא סבלניים בכמעט כל תחום בחיים שלנו. אנחנו לא סבלניים בכמעט כל תחום בחיים שלנו והכל מצריך סבלנות. אנחנו לא סבלניים בכמעטו כל תחום בחיים שלנו והכל מצריך סבלנות כי הכל הוא תהליך.
התהליך, אפשר להסתכל עליו ולחכות שיסתיים, מעיין אוטומט שנובע מכך שאנחנו לא סבלניים, אבל שווה להתעכב על האופציה השניה – התבוננות בתהליך, תוך שהוא קורה, עם הרבה פחות מחשבה על סופו. הסוף הוא נקודה בזמן שעוברת, התהליך הוא אסופת נקודות שיכולות להיות אינסופיות בדרך לשום דבר.
יש כמה פחדים פופולרים ביותר שמשותפים לבני האדם והם שוכנים לנו בגוף ובתודעה. אחד מהם הוא הפחד מהלא נודע, הנקודה החמקמקה הזו בסוף התהליך.
אדם צריך לעצור דקה ולשאול את עצמו, במידה והלא נודע הוא אכן לא נודע, מהי התועלת בפחד ובהסתכלות על אותו שלב סופי חמקמק שאנחנו לא יודעים עליו כלום? האם לא עדיף להתבונן במצב הנתון של שניה זו ממש, כי השניה הקודמת כבר חלפה וזו שתבוא עוד שניה, בין כה לא ידועה?

dead-end

העולם המוזיקלי היצירתי שלי בשנים האחרונות, אין בו שירים, אלא רק אינסטרומנטל, אין מחשבה מראש וידיעה, כי אם קידושה של שניה בזמן והעמקה בה, חיפוש. התמכרתי למוזיקה הזו, שמכונה 'אקספרימנטל', זו שכל תפקידה הוא מחקר ונסיון. המושג 'טעות' הוא מאד נזיל במוזיקה כזו, בכל טעות יש תו אחד נכון ולפעמים הוא עושה את כל ההבדל. יש משהו משחרר מצד אחד בנגינה ספונטנית, חסרת קווים מנחים, שהמילה שתתאר אותה בצורה הטובה ביותר תהיה 'אפשור', ומלחיץ מצד שני כשקופצת עליך המערביות הפרודקטיבית הזו, המקדשת תוצר, שורה תחתונה, נקודה שבסוף תהליך. אנחנו לא יודעים כמה מההתחלות האלה נגמרו בקיר וכמה נגמרו באוזניים שלכם. אנחנו גם צריכים להסתכל על המושג 'קיר' בזהירות רבה. האם הקיר הוא באמת 'אין תוצאה'? האם מוזיקאים לא לומדים משהו מהדרך הארוכה או הקצרה, המהירה או האיטית לעבר הקיר הזה? וכמאזינים, אם כל מה שעברתם היא דרך, רק דרך, האם החוויה הייתה פחות עמוקה?

ברור לכולכם שלו הייתם ילדים בני חמש, וסביר שעמוק בפנים אתם עדיין כאלה, הייתם נהנים מספונטניות גדולה במשחק חסר מטרה שכל עניינו הוא הנאה של אותו הרגע. אבל מתישהו במרוצת השנים, החוויה הזו נגוזה. המערב השתלט, הכסף הגדול, אשליות ההצלחות הגדולות, הרצינות התהומית והכל נהיה מדיד ולאט לאט גם הכיף נגמר שם.
הנסיונות לחזור פעם ביום להיות ילד בן חמש שוב ולחזור למשחקים האלה, עולים בתוהו כי המבוגר האחראי שם מוריד כאפה מצלצלת וצועק עליו להתבגר. ההתבגרות, בהקשר הזה, היא איזו 'תוצאה'. וזה די חבל.
המיידיות הרגה אותנו. המוזיקאים מחפשים גישור מרחקים לעבר ה'תוצר', המאזינים חסרי סבלנות ללכת את הדרך. ויותר מדי אנשים כבר לא יכולים לסחוב קולנוע אירופאי איטי. אני כמובן, מדבר בכלליות.

האקספרימנט, מקדש תהליך. מוזיקה אקספירמנטלית מקדשת את המסלול הזה, שמשנה צורה לפי כיוון ההליכה (כמאמר הרב הגדול שלום גד). היא לא מחפשת לה תהילות ותוצאות ואולי זו הסיבה גם למימדי ה'הצלחות' במובנן הכלכלי\פופולריות הנמוכים שלה. היא מחפשת להיות ברגע, מבלי 'לדעת'. רק לשאול. פעם אלברט בגר אמר לי 'אני לא מוזיקאי שמוצא, אני מוזיקאי שמחפש'. נזקקתי לכמה שנים בכדי להבין את זה, אבל מי שבוחר בדרך המחפשת והלא מוצאת, משחרר את האחיזה באמיתות וברצונות וברצינות, יתכן שירוויח ובענק ויהנה מהרבה פחות לחץ בחזה. החבר'ה ב-Free Jazz הבינו את זה. תשאלו את ארצ'י שפ או את קולטריין לאן הם רצו להגיע. פרעה סנדרס יגיד לכם שהאלוהות שעוברת לו בגוף היא הדבר האמיתי בכל הסיפור ושאלבום זה רק מוצר.

ולא שזה קל. אוהו, זה לא קל. בכל פעם שהלהקה שבה אני מנגן, Farthest South, מקליטה ו'זה לא יוצא', קופצת עלי המערביות הפרודקטיבית הזו שמודדת זמן אולפן ועלות הטכנאי והסופ"ש ש'מתבזבז' ובסופו של דבר לא יוצאת מוזיקה שאנחנו עומדים מאחוריה. וכל פעם מחדש החברים בלהקה מאזנים מחדש ומזכירים לי להרגיע ולשחרר את האחיזה ולקדש את השניה, את הרגע, את התו המסוים שעליו חוזרים במשך 6:32 דקות, כי הוא טומן בחובו אמת שמוטב לנו לנסות להפסיק 'להבין' ויותר 'להתמזג'.

זה לא טור על נו אייג', זה טור על מוזיקה אקספירמנטלית. הסבלנות שאובדת אט אט לאנושות, מתבטאת בכל דבר ואנחנו מפספסים, לא מאטים, לא שמים לב לפרטים ויש שם המון יופי כשעוצרים דקה, מפקסים את המבט בתמונת התלת מימד ופתאום מגלים את החללית שחבויה שם. אבל חייבים לעצור, לנשום דקה, ולהתבונן בתהליך ולתת לו את הכבוד. אם כיוצרים ואם כמאזינים. אין שום מקום שצריך להגיע אליו שם בחוץ, יש רק את הדרך אליו.

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות | עם התגים | 2 תגובות

על תועלת ופתרונות

לאחרונה אני מפקפק רבות בתועלת שבשאיפה לתועלת.

תסכימנה הנשים קוראות הפוסט הזה שאחד הדברים המתסכלים ביותר בשיחה\וויכוח עם בן הזוג, הוא שבן הזוג ישר קופץ למצא פתרונות, כשהרצון הבסיסי הוא להקשבה קודם כל, לא לפתרון הבעיה. פתרון זה לאחר כך.
זה מנגנון גברי משומן היטב ומתוכנת לעילא. אולי הוא נובע מחוסר היכולת לרדת עמוק לתהומות הרגש, כי רגש אחרי הכל הוא כאב ומי רוצה שיכאב לו. בטח לא גברים, זה דופק להם את הבטחון העצמי.

הנהירה למציאת תועלת ופתרון היא כמובן לא רק עניין גברי. מוטיב בסיסי באנושות הוא לקחת מצב קיים שנראה כמו בעיה ולמצא לו פתרון. מוטיב משלים שלו, שהתפתח לפי דעתי הרבה בזכות המנגנון הקפיטליסטי, הוא הייעול. תעשה כל דקה חשובה, תעשה כל דקה מניבת תועלת. לא חשוב מהי התועלת, העיקר שהיא תהיה.
לעתים, באותה דקה מסוימת אין תועלת אבל אז יכולה לבוא הביקורת ולנחם אותנו עם "היי, אני מתבטל אבל גם מדי פעם להתבטל זה חשוב" – הנה, התועלת שבלמצא את החשיבות שבבטלה. קלאסיקה.

בלהקה שלי Farthest South, למשל, אנחנו מנגנים מוזיקה מאולתרת. כשאנחנו נכנסים לאולפן להקלטה, אנחנו לא יודעים מה יהיה. האם תצא מוזיקה 'טובה' שתסבר את אוזנינו ושנעמוד מאחוריה, או שלא ייצא מזה שום דבר קוהרנטי ונמצא עצמנו טוחנים הרבה יותר מדי גרמים של אבו חסן ופיתות בין הסשנים. יש כמיהה טבעית כמובן, שכל דקה תהיה יעילה ואם כבר נכנסנו לאולפן, כדאי שנהיה יעילים: להוציא מזה קטע מוזיקלי שנוכל לשחרר לעולם, שלא נהיה 'סתם'.
הבעיה היא שהכמיהה הזו לתוצרת, מוצר, יעילות ותועלת, הורג את היצירה שלנו. אנחנו לומדים בכל פעם שאנחנו נפגשים, קצת יותר איך לשחרר את האחיזה בדבר. באנגלית המילה Clinging מעבירה את 'אחיזה' יותר טוב. מעיין 'היתפסות' כמו שהיית נתפס בציפורניים בשולי הצוק, לו היית מחליק וכמעט נופל לתהום. ובכן, לרוב, אין תהום, ואין מה להתפס כל כך חזק. זה כמובן נכון בכל תחום בחיים.
לעמוד בפני אי התוצר והתועלת מצריך לעבור דרך כאב, וכאמור אנחנו לא עומדים בזה, גברים ונשים.

לפני כמה ימים צפיתי בראיון שראסל ברנד נתן לטלוויזיה על הקריאה שלו למהפכה. המנחה מצידו, אמפתי ולא לועג ומנותק כפי שהייתי מצפה מאיש טלוויזיה שמולו עומד קומיקאי עם שיער ארוך שמדבר בתשוקה על הדברים שכואבים לו.
שאלה אחת חזרה מצד המראיין – "איך אתה חושב שהמהפכה שאתה קורא לה צריכה להתנהל'? המראיין עבר את התהליך של זיהוי הבעיה ביחד עם ברנד והסכים איתו (הכלכלה העולמית, אזלות היד של הפוליטיקה המקומית והגלובלית, דריסת החלשים, העמקת הפערים וכו'), אבל בשום פנים ואופן לא היה יכול לדבר על הנקודות האלה ולהשאר רק בלדבר עליהן.
למה? כי הוא היה צריך תועלת ופתרון. אז הוא דחף בראסל ברנד כל הזמן למצא פתרון. ברנד, קומיקאי ושחקן, לא יכול לדבר על פתרון. הוא יכול לדבר על מה שהוא יכול לדבר – תשוקה לשינוי. הפתרונות, במקום אחר. ההתעקשות על דרישה להביא פתרון היא דרישה לא הוגנת בכלל, שבעיני מגחיכה את הצד השני ולא את ברנד.

והחברה המערבית יונקת היעילות לא מסוגלת להתמודד עם לא-פתרון. אם אתה מדבר על בעיה ומזהה את הבעיה, הרי שאתה בהכרח צריך גם למצא לה פתרון. אבל רגע – אם אתה מדבר על מחלה שיש לך חלילה, האם הפתרון הוא אצלך או אצל הרופא\מטפל\מנטור (שיעזור לך לפתור בעצמך) ? אם הפתרון לחולה הוא לא תמיד אצל החולה, והפתרון לחור בשן הוא לא אצל הפציינט והפתרון לחוסר התצורה של השיער שלי הוא לא אצלי אלא אצל הספר – למה כשמדברים על פוליטיקה, אתה בהכרח חייב למצא פתרון, למרות שאין לך את הידע המספק על מבנה הכלכלה, דיפלומטיה, חוקים, ידע בניהול עסק כמו מדינה וצוות של אנשים? מדוע אדם לא יכול פשוט להגיד 'היי, זו בעיה כואבת, ואנחנו נדבר עליה עכשיו מבלי למצא פתרונות'?
הסיבה היא שלצד השני זה כואב. אי אפשר להשאר בכאב, חייבים להמלט ממנו על ידי מציאת פתרונות. אבל פתרון בעיה לא תמיד אפשר לזרז. לפעמים הפתרון מגיע מתובנה קולקטיבית ולא יכול להגיע ממהלך חד פעמי כמו הסרת הגידול בשאיפה שלא יחזור. לפעמים פתרון הבעיה הוא פשוט להיות בתוכה. אם צריך שעה ואם צריך שלוש שנים, הבעיה יודעת מה נכון בשביל לטפל בה, לא אנחנו כבני אדם עם תודעה מוגבלת.

כמה אנשים צפו במערכון של Louis CK על הסמארטפונים וחשבו לעצמם 'פאק, אני לא יכול שיהיה לי רגע לעצמי, הוא צודק'? אני מניח שמליונים. האם לואי סיקיי בהכרח הטיף לאיזו תצורת זן כדרך להגיע לשלווה, או ריצת בוקר של עשרה קילומטר או סקס טנטרי? לא, הוא הצביע על בעיה, השתמש בדרך שלו כדי להעביר את הכאב שלו, ופגע לאנשים בלב כמו שהוא רצה.

תפקידם של לואי סי.קיי וראסל ברנד בעסקת החבילה של המהפכה נטולת ההיררכיות הוא הפצה. הוא זה שמפיץ את המסר שהאלמוני שגר ברחוב ריינס בת"א או ז'בוטינסקי בפ"ת, לא יכולים להפיץ כי אין להם שם ופרסום וכח. לברנד ולסי.קיי יש את היכולת להגיע למיליוני אנשים, להדליק אותם בתשוקה שלו על נושא, כל נושא, ולגרום לאנשים לפתוח את האוזניים.
בעיני, מסרים אמיתים להמונים, שיכולים להזיז אותם, הם הרבה יותר 'מביא תועלת' מאשר נסיונות של קומיקאים או שחקנים או מוזיקאים לדבר על הורדת אחוזי ריבית כמנוע צמיחה לשוק הדיור או וואטבר, משפטים שהעיתונות בלאו הכי תגחיך כי 'קומיקאי שלא תוצר של ייל או אוניברסיטת ת"א חושב שהוא מבין בכלכלה\בטחון\פוליטיקה'. אנחנו טובים בלהגחיך ולפתור, אנחנו מחורבנים בלקבל את הכאב. ומדיבור ומעבר אמיתי בתוך הכאב, יכולה לצאת האנרגיה ש'תתקן' את העוולות. רק צריך להמתין בסבלנות ולאפשר לכל אחד במשחק לבצע את התפקיד המיועד שלו.

cliff

פורסם בקטגוריה מחשבות מהעץ נושרות | עם התגים , | 3 תגובות